זה קורה בדרך כלל רגע לפני. השניות שבהן אתם ממתינים מחוץ לאולם בית המשפט לפני חקירה נגדית קריטית, או הדקות המתוחות בחדר ההמתנה (Call Room) לפני עלייה למגרש או קפיצה למים. בחוץ, אתם אולי משדרים שליטה, אבל בפנים מתחיל להתנגן קול טורדני ושקט: "האם אני באמת מוכן לזה?", "מה אם אפשל הפעם?", "אולי כולם מסביבי טובים יותר?". הקול הזה הוא הרגע שבו הביטחון העצמי שלנו נסדק. במשך למעלה מ-25 שנה כעורכת דין בתחום האזרחי-מסחרי, ראיתי ליטיגטורים מבריקים שמאבדים את המילים ברגע האמת כי הביטחון ש

השעון המעורר מצלצל בחמש בבוקר. בחוץ חשוך וקר, הגוף עדיין כואב מהאימון של אתמול, והמחשבה הראשונה שעוברת בראש היא "למה אני עושה את זה לעצמי?". כל ספורטאי תחרותי (וכל הורה שמסיע לאימוני בוקר) מכיר את הרגע הזה. זהו הרגע שבו ה"אש" הפנימית מרגישה חלשה מתמיד, והמוטיבציה נראית כמו זיכרון רחוק. כשחיינית תחרותית בעברי וכאמא לספורטאית תחרותית כיום, אני מכירה את הרגעים האלה מקרוב. אני מכירה אותם גם מהזירה המקבילה שבה אני פועלת למעלה מ-25 שנה כעורכת דין בתחום האזרחי-מסחרי: הרגעים שבהם צרי

זהו אחד התרחישים המתסכלים ביותר בעולם הספורט. הספורטאי מגיע לאימון, שובר שיאים אישיים, מפגין טכניקה מושלמת ונראה מוכן מתמיד. אבל אז מגיע יום התחרות. הקהל ביציע, השעון מתחיל לתקתק, ופתאום משהו משתבש. הגוף מרגיש כבד, הריכוז נעלם, והתוצאה הסופית רחוקה שנות אור מהיכולת האמיתית שהופגנה רק אתמול באימון. התחושה היא שהגוף בגד בנו דווקא ברגע האמת. כתופעה, המצב הזה מכונה "קיפאון" (Choking) תחת לחץ. כשחיינית תחרותית בעברי וכאמא לספורטאית תחרותית, אני מכירה את התחושה הזו היטב משני צידי ה