המיתוס של המוטיבציה: למה ספורטאים "מאבדים את האש" ואיך מחזירים אותה?

השעון המעורר מצלצל בחמש בבוקר. בחוץ חשוך וקר, הגוף עדיין כואב מהאימון של אתמול, והמחשבה הראשונה שעוברת בראש היא "למה אני עושה את זה לעצמי?". כל ספורטאי תחרותי (וכל הורה שמסיע לאימוני בוקר) מכיר את הרגע הזה. זהו הרגע שבו ה"אש" הפנימית מרגישה חלשה מתמיד, והמוטיבציה נראית כמו זיכרון רחוק.

כשחיינית תחרותית בעברי וכאמא לספורטאית תחרותית כיום, אני מכירה את הרגעים האלה מקרוב. אני מכירה אותם גם מהזירה המקבילה שבה אני פועלת למעלה מ-25 שנה כעורכת דין בתחום האזרחי-מסחרי: הרגעים שבהם צריך לשבת מול ערימה של חוזים או קלסרים באמצע הלילה, כשהאנרגיה ברצפה.

ספורטאים רבים מגיעים לקליניקה בתחושת אשמה כבדה. הם אומרים לי: "איבדתי את הדרייב", "אני כבר לא נהנה כמו פעם", או "אין לי מוטיבציה להתאמן". כפסיכולוגית בתחום הספורט והביצוע, הדבר הראשון שאני אומרת להם הוא שמוטיבציה אינה רגש קבוע, ואסור לנו להסתמך עליה.

מלכודת ההשראה

הטעות הגדולה ביותר של ספורטאים היא ההמתנה להשראה. אנחנו נוטים לחשוב שאלופים מתעוררים כל בוקר עם חיוך ורצון עז לקפוץ למים הקפואים או לעלות על המגרש. האמת היא שונה לחלוטין. גם ספורטאי עילית חווים ירידות במוטיבציה, שחיקה ועייפות מנטלית.

ההבדל בין מי ששורד את המשברים האלה לבין מי שפורש, טמון במעבר מהסתמכות על רגש להסתמכות על מיומנות. מוטיבציה שנשארת לאורך זמן אינה קסם שמופיע משמיים. היא תוצר של אימון מנטלי, בדיוק כמו שריר. מיומנויות כמו דיבור עצמי, קשיבות (Mindfulness) וניהול ציפיות דורשות תרגול וחזרתיות. כשהמוטיבציה יורדת, מה שמחזיק אותנו היא המערכת המנטלית שבנינו.

איפה המוטיבציה שלכם מסתתרת?

אחד ה"רוצחים" השקטים ביותר של מוטיבציה הוא מיקוד בלעדי בתוצאה. כאשר ספורטאי מודד את עצמו אך ורק לפי הפודיום, המדליה או זמני השיא, המוטיבציה שלו הופכת לשברירית מאוד. מספיק אימון אחד גרוע, תחרות אחת חלשה או החלטת שיפוט מקפחת, כדי שהכל יקרוס.

מדוע? משום שהתוצאה אף פעם אינה נמצאת בשליטתנו המלאה. וכשאנחנו מרגישים חוסר שליטה, המוטיבציה נעלמת.

הסוד להתמדה טמון בהעברת הפוקוס לתהליך. התוצאה היא תמיד תוצר לוואי של עבודה נכונה. ספורטאי שממוקד בתהליך לא שואל את עצמו "האם אני אנצח היום?", אלא "האם אני מסוגל לשפר את טכניקת הפנייה שלי היום?", "האם אני מצליח לשמור על מיקוד ב-10 הדקות הקרובות?". השגת יעדי תהליך קטנים ומדידים מייצרת תחושת הצלחה יומיומית, והיא זו שמתדלקת את מנוע המוטיבציה לאורך זמן.

איך מדליקים את האש מחדש? כלים מהקליניקה

כשאנחנו בונים את ארגז הכלים המנטלי של הספורטאי בקליניקה, אנו תופרים עבורו "חליפה" אישית, אך ישנם מספר עקרונות שניתן להתחיל ליישם באופן מיידי כדי להתמודד עם ירידה במוטיבציה:

• שינוי הדיבור העצמי: המילים שאנו אומרים לעצמנו מייצרות את המציאות שלנו. במקום להגיד "אני חייב ללכת לאימון היום" (משפט שמייצר התנגדות פנימית ותחושת קורבן), שנו את השיח ל-"אני בוחר ללכת לאימון היום, כי זה משרת את המטרה הגדולה שלי".

• יעדי משנה : כשהר ההשקעה נראה גבוה מדי, אל תסתכלו על הפסגה. פרקו את האימון לחלקים קטנים. המטרה היא רק להגיע לבריכה. אחר כך, המטרה היא רק לסיים את החימום. צעדים קטנים עוקפים את ההתנגדות המנטלית.

• חיבור ל"למה":  מתחת לשחיקה היומיומית, מסתתרת הסיבה המקורית שבגללה נכנסתם לספורט. האם זה האתגר? תחושת המסוגלות? החיבור לקבוצה? תזכורת יזומה לערכי הליבה הללו מסייעת לצלוח תקופות מאתגרות מוטיבציונית.

השורה התחתונה

אל תחכו למוטיבציה כדי לפעול, תפעלו והמוטיבציה כבר תגיע בעקבות הפעולה. כפסיכולוגית בתחום הספורט והביצוע, אני רואה יום-יום כיצד שינוי תפיסתי קטן וארגז כלים מנטלי נכון הופכים התמודדות עם משברים להזדמנות לצמיחה ולחיזוק הביטחון העצמי.

מרגישים שהאש נחלשה? אל תחכו שהיא תכבה לגמרי.

אני מזמינה אתכם – ספורטאים והורים – לתיאום פגישת אסטרטגיה מנטלית. בואו נבנה יחד את ארגז הכלים המנטלי שיאפשר לכם להפוך את ההתמדה להרגל, ואת המטרות שלכם למציאות.