זה קורה כמעט בכל תחרות. הספורטאי עומד על הקווים או על אדן הזינוק. הוא מקבל הנחיה מקצועית אחרונה מהמאמן שלו, אבל בזווית העין הוא מחפש את התגובה של ההורים שיושבים ביציע. לפעמים, הוא מקבל משם מסר אחר לגמרי במילים, או אפילו רק בשפת גוף של מתח וציפייה. ברגע הזה, שבריר שנייה לפני הביצוע, מערכת העצבים של הספורטאי מוצפת בלחץ כפול. במקום להתרכז בביצוע, הוא מתחיל לנהל ציפיות של שני גורמי סמכות שונים. במשך למעלה מ-25 שנה כעורכת דין בתחום האזרחי-מסחרי, ניהלתי תיקים מורכבים שבהם היו מעורב

כל הורה לספורטאי תחרותי מכיר את הרגע הזה, התחרות הסתיימה בתוצאה מאכזבת. הילד נכנס לאוטו, טורק את הדלת, ומשתררת שתיקה כבדה. אתם רוצים לנחם, רוצים לעזור, אבל כל מילה שאתם אומרים, "לא נורא", "פעם הבאה יהיה טוב יותר", או "למה לא עשית את מה שהמאמן אמר?", רק מדליקה אש גדולה יותר או גורמת לו להסתגר עוד יותר בתוך עצמו. הייתי בתוך הרכב הזה משני צידי ההגה. אני מכירה את התסכול של הספורטאי, ואני מכירה את הכאב של ההורה שרוצה לראות את הילד שלו מצליח, אך מרגיש שהוא הולך על ביצים. כפסיכולוגי

אתם מכירים היטב את הרגע הזה. זה יכול לקרות בדקות שלפני חקירה נגדית של עד מפתח, רגע לפני ישיבת דירקטוריון הרת גורל, או בשניות שבהן אתם עומדים על אדן הזינוק בבריכה. פתאום, הלב מתחיל לדפוק בעוצמה, הנשימה הופכת קצרה, המחשבות רצות לכל כיוון, וישנה תחושה שהידיים מתחילות לרעוד. בעולם שבו אנו חיים, התרגלנו לחשוב על לחץ כעל חולשה שיש להסתיר. אך חשוב לי להבהיר- מדובר במנגנון הישרדותי פיזיולוגי, שפשוט פועל בזמן הלא נכון. החדשות הטובות הן שממש כמו שלומדים טכניקת שחייה או משננים חומר משפט